אלה סלומון, אמנית מיצג
Ela Solomon, Performance Artist
Ela Solomon, an Israeli performance artist, born in 1973. MFA graduate of the program “Actor-creator-researcher” of Tel-Aviv University. Participated at Tamar Raban’s workshop, graduate of “The Room Theater” and “Nissan Nativ” Tel-Aviv yearly workshop.
create and perform performances that reflect autobiographical matters and a feministic point of view over the dependency of human beings on each other. The performance always functions as a research lab that has no predetermined answers. The interaction with the audience is always personal, intimate and unmediated and therefore makes the audience an inseparable part of the creation each and every time.
אלה סלומון, אמנית מיצג, ילידת ישראל, 1973. בוגרת המסלול “שחקן יוצר-חוקר”, אוניברסיטת תל-אביב ובעלת תואר שני MFA באומנות התיאטרון. בוגרת הסדנה השנתית של תמר רבן, בוגרת “תיאטרון החדר” והסדנה השנתית של “ניסן נתיב” תל-אביב.
יוצרת ומבצעת מופעים המשקפים תכנים אוטוביוגרפיים ונקודת מבט פמיניסטית על התלות הנוצרת בין בני האדם. המופע תמיד מתפקד כמעבדת מחקר שאין עליה תשובות הידועות מראש. ההתייחסות לקהל היא אישית, אינטימית ובלתי אמצעית ולכן הופכת אותו להיות חלק בלתי נפרד מן היצירה בכל פעם מחדש.
For Me – For You – Forgive
2019, “Metamorphosis” International art festival, Galeria Art Eaurora, Barcelona, Spain. Curated by Fatmagul Mutlu (Turkey) in corporation with Artness System. This performance has to do with personal feminine empower and enlarging the bounder from the here and now to the beyond. As a performance artist, my curiosity and expectation of my own personal and artistic development sometimes leaves me frustrated. Courage is the name of the game and I keep telling myself – “Dare!”, “try!”, “reinvent yourself each and every time”. This time I felt that “Metamorphosis” was calling me to shine. My interest in shaving my head had started back in “Self Me” when I asked the audience to act, to dare and put into test their morals and conscience while other people look upon. At this performance I am the one who shaves my hair but on the way needs the help of the audience in order to present the power in creating a change. I am putting my limits to the test, growing and empowering myself from within, hoping that only after finding the strength from within I’ll be able to find the way.
2019, מטמורפוזיס – פסטיבל בינלאומי לאמנות, גלריית Art EAURARA, ברצלונה, ספרד. אוצרת: Fatmagul Mutlu בשיתוף עם Artness System.
המופע עוסק בהעצמה אישית נשית ובהרחבת הגבול בין ה”כאן ועכשיו” למעבר אליו.
כאמנית מיצג, הסקרנות והציפייה להתפתחות אישית ואמנותית משאירה אותי לעיתים מתוסכלת. אומץ הוא שם המשחק ואני משננת לעצמי “תעזי!”, “תנסי!”, “המציאי את עצמך בכל פעם מחדש”. הפעם, הרגשתי ש”מטמורפוזה” קרא לי לנצנץ. העיסוק בגילוח הראש בקע עוד ב”Self Me”, כשביקשתי את עזרת הקהל לנקוט בפעולה, להעיז – לבחון את גבולות המוסר והמצפון לעיני מבט. במופע זה אני זו שעושה את פעולת הגילוח אך נעזרת בדרך בקהל על-מנת להנכיח את הכוח שביכולת לשנות. להעמיד את קצה גבול היכולת למבחן ומתוכו לצמוח ולהתעצם מבפנים בתקווה שרק כשאגלה את הכוח שבפנים אוכל למצוא את הדרך.
Free Me
2017 “Zaz “ festival, Arad Contemporary Art Center at Arad’s community center in Israel. At that time I was busy thinking about my dependency on an income source. I felt bounded, limited, strangled and paralyzed. Therefore, I looked for a space where I could attach myself to a fixed object. I chose to work on the outdoor surface of the community center building due to a fence surrounding the building, which was fixed in the ground and formed a framed space. I chose five main actions – the wrapping with the masking tape; Stepping towards the fence, Connecting myself to the fence; writing the instruction FREE ME on my stomach; and finally the release which was an action directed towards the audience and dependent on their corporation.
Behind the scenes, the one that pulled out the sticky tape that was left in my hair was my husband, among other ways he supports me, he is my financial support.
פסטיבל זז 2017, המרכז לאמנות עכשווית במתנ”ס ערד. באותה התקופה התעסקתי בתלות שלי במקור הכנסה. הרגשתי כבולה, מוגבלת, חנוקה ומשותקת. בשל כך, חיפשתי חלל בו אוכל לחבר את עצמי לעצם קבוע. בחרתי לעבוד ברחבה שמחוץ לבנין המתנ”ס בשל הגדר העוטפת אותו, קבועה באדמה ויוצרת מסגור של חלל. במופע היו חמש פעולות מרכזיות עיטוף במסקנטייפ, התקדמות לעבר הגדר, חיבור לגדר, כתיבת ההנחיה FREE ME על הבטן ולבסוף השיחרור. זו הפעולה המיועדת לקהל ותלויה בשיתוף הפעולה שלו.
מאחורי הקלעים, מי ששחרר את שאריות הדבק שהיה דבוק לשערי היה בעלי, שבין יתר הדברים שהוא מהווה עבורי, הוא גב כלכלי.
Self Me
2016 “Tribuna” festival, Tel-Aviv University, 2017Hullon Women Festival, and the 2017 Acco Festival.
This is a self, durational, autobiographical, one on one performance that depends on time, space and action. At this performance I examine the interaction between human beings from my own BEING perspective. The connection depended on the type of journey being selected, the collaboration, truthfulness, containment and acceptance of ourselves and one another through a one-time event between two strangers that flows between rules of western/modern humanity and the rules of Self Me. The performance consisted of three journeys:
“Listen” journey: Confession in exchange for confession. I will have to listen to you and you will have to listen to me.
“Examine” journey: Examining the self and its limits.
“Obey” journey: Examining the self and its boundaries.
The performance functions also as a memorial monument that brings into presence each and every time the pieces of memories and experiences that are already being carried upon: The box, the book of the performance, the cloth from the “obey” journey and the hair (that the audience take with them).
My inspiration for this performance was the British performance artist Adrian Howells (RIP).
פסטיבל “טריבונה” 2016, אוניברסיטת תל-אביב, פסטיבל האישה בחולון 2017 ופסטיבל עכו 2017. המופע הוא מופע עצמי, משך, אוטוביוגראפי, אחד-על-אחד, תלוי זמן, חלל ופעולה.
במופע זה אני בוחנת את האינטראקציה בין בני האדם מתוך ההוויה הפרטית שלי. הקשר שנוצר תלוי בבחירת המסלול, שיתוף הפעולה, הכנות, ההכלה והקבלה שלנו את עצמינו והאחד/ת את השני/התוך התרחשות חד פעמית בין שני זרים הנעים בין חוקי האנושות בעולם המערבי/מודרני לחוקי SELF ME. המופע מורכב משלושה מסלולים:
מסלול ״הקשיבי״: וידוי תמורת וידוי. עליי להקשיב לך ואת/ה לי.
מסלול ״בחני״: בחינת העצמי ומגבלותיו.
מסלול ״צייתי״: בחינת העצמי וגבולותיו.
המופע מתפקד גם כאנדרטת זיכרון המנכיחה בכל פעם מחדש את פיסות הזיכרון והחוויות שנצברו מכל מופע: הארגז, ספר המופע, הבד ממסלול “צייתי” והשיער (שאותו לוקח הקהל איתו).
ההשראה שלי לעבודה זו הוא אומן המיצג הבריטי Adrian Howells ז”ל.
Self Me – Ela Solomon – English
סלפ מי – אלה סלומון – עברית
Selfie
2015, Tel-Aviv University, 2018 at the Reut Artists’ House as part of the “Panoramic Window” exhibition Curated by Mrs. Nitza Perry.
My inspirations for this performance were Yoko Ono’s work “Cut Piece” and Marina Abramovic’s “Rythem O”. In both performances there is an ongoing Naïve situation that slowly grows, goes out of control and turns into a very violent situation.
During my fifth grade of elementary school I was excommunicated by my classmates. This rejection was a turning point for me in my understanding of communication and trust among friends. Among human beings. In this performance, I examine the breaking of the fourth wall, turning the audience into creators and me into the creation. I chose to turn myself into a “human canvas” and draw some kind of connection between the action the audience is requested to perform (as instructed on the white sacks), to the material chosen for each action, and my personal biography. The performance ended with a recorded projection of typed letters turning into words and forming sentences that reflect on my state of being.
2015, אוניברסיטת תל-אביב, 2018 בית האמנים ברעות כחלק מתערוכת “חלון פנורמי שנאצרה ע”י הגב’ ניצה פרי.
ההשראות למופע זה היו עבודתה של יוקו אונו Cut Piece ועבודתה של מרינה אברמוביץ Rythem O. בשתי העבודות קיים מצב מתמשך של סיטואציה תמימה שלאט, לאט מתעצמת, מאבדת שליטה והופכת לאלימה.
בכיתה ה’ עברתי חרם. חרם שקבע נקודת מפנה עבורי בהבנת התקשורת והאמון בין חברים. בין בני האדם. במופע זה אני בוחנת את שבירת הקיר הרביעי והופכת את הקהל ליוצר ואת עצמי ליצירה. בחרתי להפוך את עצמי ל “קנבאס אנושי” וליצור סוג של חיבור בין הפעולה הנדרשת מהקהל (הכתובה כהוראה על השקים הלבנים) החומרים הנבחרים לכל פעולה והביוגראפיה האישית שלי. המופע מסתיים על-ידי הקרנת צילום מסך של תקתוק אותיות המתגבשות למילים ולמשפטים המהדהדים את המצב הקיומי שלי.
חיבוק דוב | A Bear’s Hug
June 2017 at “Zig Zag” performance art performances, Binyamin Gallery, producer: Netta Marom.May 2018 opening night of “Selfie +” exhibition in Yad Labanim House, Modiin. Curated by: Anat Shalev and Tal Margalit.
At the time this performance was created, the thought of a hug constantly occupied my thought. Hug as a mom, a daughter, a woman, a sister, a friend etc. I wanted to conduct research to that seismic feeling that arise in a hug. A hug signifies tenderness, a sense of belonging and love, so why do I often feel imprisoned in it? Locked in a pleasing state of being that doesn’t enable me to escape; then comes the internal suppression which leads to self-flaggelation over my functioning as a mom, a daughter, a woman, a sister, a friend etc. The actions grow stronger and stronger through the performance and stand in total contradiction with the act of spreading my arms out and asking for a hug. For that same reason I chose to work with specific plastic materials – the markers, the bubble wrap, the masking tape, the rubber bands and the scissors.
“Zig Zag” 2017 מופעי פרפורמנס בגלריית בנימין, מפיקה: נטע מרום. מאי 2018 ערב פתיחת תערוכת “סלפי +” בבית יד לבנים במודיעין. אוצרות ענת שלו וטל מרגלית. בזמן יצירת מופע זה, העסיקה אותי רבות המחשבה על חיבוק. חיבוק כאמא, כבת, כאישה, כאחות, כחברה וכו’. רציתי לערוך מחקר לססמוגרף הרגשות שצץ בחיבוק. החיבוק הוא סמל לרוך, להרגשת שייכות ולאהבה אז למה לעיתים קרובות אני מרגישה כלואה בתוכו?כלואה במצב קיומי של ריצוי שאינו מאפשר לי לברוח ואז מגיע הדיכוי הפנימי ואיתו הלקאות עצמיות על התפקוד שלי כאמא, כבת, כאישה, כאחות, כחברה וכו’. הפעולות הולכות ומתעצמות במהלך המופע ועומדות בניגודיות מוחלטת עם הפעולה בה אני פותחת זרועות ומבקשת חיבוק. זאת גם הסיבה שבחרתי לעבוד עם חומרים פלסטיים אלו – הטושים, ניילון הפצפצים, המסקינגטייפ, הגומיות והמספריים.
הקשרים | Context/Ties
A performance that was created for a performance art night at Binyamin Gallery called “Overlapping”, 2017, producer: Netta Marom. This performance was created out of the drive to understand what it is that connects one human being to another. From the moment I met Motti Dori at the rehearsals for “Shulchan Aruch” by Tamar Raban and Ernesto Levy I felt the chemistry between us and therefore it was inevitable to perform together. The performance is comprised of four parts in which I offer to think the first impression experience.
- The ritual of laying out raw white paper (A paper roll that was specially brought from a paper company) I carefully measured and taped the layers of paper in advance, according to the measures of Binyamin Gallery, Tel-Aviv – the place where we performed.
- Create an intimate action with strangers.
- Create an intimate connection between strangers.
- The actions were concluded by tying the woolen thread around our hands. After we left, the wool was still twisting and moving in Binyamin Gallery following us outside, echoing our existence in space.
מופע שנוצר לערב פרפורמנס “Overlapping” בגלריית בנימין, 2017, מפיקה: נטע מרום. היצירה נבעה מתוך העיסוק בקשר בין בני האדם. מהרגע הראשון בו פגשתי את מוטי דורי בחזרות למופע “שולחן ערוך” של תמר רבן וארנסטו לוי, נוצרה בנינו כימיה ולפיכך היה בלתי נמנע שנופיע יחדיו. מופע זה הוא לקט של ארבעה חלקים בהם אני מציעה חשיבה מחודשת על חוויית הרושם הראשוני.
1. פריסה טקסית של משטח נייר גולמי לבן (אשר הובא במיוחד ממפעל לנייר) אותו מדדתי והדבקתי בקפידה מראש על פי מידותיו המדויקות של חלל גלריית בנימין בתל-אביב – המקום בו הופענו.
2. יצירת פעולה אינטימית עם זרים.
3. יצירת קשר אינטימי בין זרים.
4. סיום הפעולה על ידי קשירת קצה החוט לידיים שלנו (של מוטי ושלי) ובעוד אנחנו נעלמים, גוש הצמר ממשיך להסתובב ולהסתרך לו אחרינו בחלל גלריית בנימין ומחוצה לה ומהדהד את קיומינו בחלל.
אלה על | Ela Al
2011, Tel-Aviv University. My obsession with pleasing led me to think about my BEING in this world. The set of orders I command myself to follow in order to manage situations in life “correctly” have been thrown onto the image of the air hostess (an image that is taken from my own biography). The air hostess, , who functions in the real world as a control indicator for a safe and calm routine, functions in “ELAAL” as a control indicator for the subconscious mind. With the help of the second air hostess, the audience must follow two actions, at the same time, in order to survive. One: Follow the instructions for each assignment given to each person (the audience is asked to pull their assignment from underneath their seat, an action that derives from pulling the life jackets in an emergency situation). Two: Since the second air hostess calls intensely through the loud speaker: “Don’t let the air hostess sit down”, the audience is physically moving between two actions. There is an empty seat in the space that the audience is intended to occupy as the air hostess approach it each time, therefore, a race of ‘musical chairs’ is being formed; or rather a psychological race of the Id , the Ego and the Superego. Everything goes out of control and on the other hand completely controlled by the rules of “ElaAl”. My assignment is to reach an empty seat and take it. That is the only way I will reach peace and quietness.
My inspiration for this performance was the work of Bobby Baker: “Drawing on a mother experience”
2011, אוניברסיטת תל-אביב. העיסוק בריצוי הביא אותי לחשוב על ההוויה שלי בעולם. סידרת הפקודות אותן אני מצווה על עצמי כדי להתנהל “נכון” בעולם הזה הושלכו על דימוי דיילת האוויר (דימוי הנלקח מהביוגראפיה האישית שלי) דיילת האוויר, בעולם האמיתי, המתפקדת כסמן הבקרה לשגרה בטיחותית ורגועה, מתפקדת ב”אלהעל” כסמן הבקרה לתת מודע. על הקהל לבצע שתי פעולות, בו זמנית, על מנת לשרוד. האחת: לבצע את המשימה הנתונה לכל אדם על-פי המושב עליו התיישב (הקהל יתבקש למשוך את המשימה הדבוקה בשקית לתחתית המושב, פעולה המשולה למשיכת חליפת ההצלה במצב חרום). המשימה השנייה: בעיקבות קריאה אינטנסיבית של הדיילת הנוספת במגפון: “אל תתנו לדיילת לשבת”, הקהל נע בתנודתיות פיזית בין שתי המשימות. בחלל קיים כסא ריק אותו הקהל אמור לתפוס בכל פעם שהדיילת מתקדמת לעברו. כך נוצר לו סחרור של משחק כיסאות או אולי סחרור פסיכולוגי בין האיד, האגו והסופר אגו. הכל יוצא משליטה ומצד שני נשלט לגמרי בחוקי המשחק של “אלהעל”. המשימה שלי היא להגיע למושב ריק ולהסתער עליו, רק כך אגיע למנוחה ולנחלה.
ההשראה שלי לעבודה זו הייתה אמנית המיצג הבריטית בובי בייקר בעבודתה “Drawing on a mother experience”.
